ציורים שעושים כווץ' בלב

 

"כל ילד הוא אמן. הקושי הוא איך לשמר את היכולת הזאת כשגדלים."

פבלו פיקסו

 

פיקסו גם אמר שלמד ארבע שנים כיצד לצייר כמו רפאל אבל חיים שלמים כדי לצייר כמו ילד.

אני רוצה לספר בפוסט הזה על שני ציורים שצוירו בבית האמנות שלנו - פינת הקסם, שנוגעים בי בלב, ובכל פעם שאני מסתכלת בהם עולם הרגש שלי מתעורר. מי שציירו אותם אינם כבר ילדים אבל גם לא מבוגרים, ומשהו בהם נשאר פתוח ומאפשר. 

 

הציור של י'

כבר שנה שנייה מגיעה אלינו לפינת הקסם אחת לשבוע קבוצה של צעירים בעלי צרכים מיוחדים אשר מתגוררים בדיור מוגן במגדל העמק. קוראים להם קבוצת תלמים. היכולות שלהם מאוד שונות. ביניהם יש כאלה שמתקשים בצד המוטורי והעבודה אתם ממש אישית. יש אחד שאני אומרת לו לשים את היד שלו על שלי כשאני עובדת כדי שיחוש משהו מהחוויה של העשייה, כי לבד אינו יכול לעשות דבר. ומאידך, יש כמה עם יכולות גבוהות בהרבה, וכמובן יש הבדלים באופי ובנטיות הלב, כמו בכל קבוצת אנשים. הם מגיעים אלינו מבחירה, ומטבע הדברים לא כולם מגיעים אלא רק המעוניינים.

 

יום אחד החל להגיע למפגשים השבועיים י'. לא הכרנו אותו לפני כן. במשך חודש הוא הסתובב בין חדרי הבית ולא השתלב בשום פעילות שהוצעה לו. במרכז האמנות שלנו יש כמה חדרים, ואחד מחדרי הבית הוקצה לקבוצת אמנים אשר באים לצייר אצלנו אחת לשבוע. באחד הימים י' אמר: אני רוצה להיות בחדר הזה והצביע על החדר של האמנים. פטריסיה, השותפה שלי, הסבירה שכאן עובדים אמנים והם זקוקים לשקט, אבל י' התעקש ופטריסיה נכנסה ביחד אתו לחדר של האמנים והציגה אותו בפניהם.

 

האמנים קיבלו אותו בזרועות פתוחות, ואחת מהם, דריה, עזרה לו לסדר את פינת העבודה שלו. י' הצביע על ציור של אריה שהיה תלוי על הקיר ושמצא חן בעיניו. זה ציור שצייר פעם עימאד, שגם הוא היה מצייר בעבר עם קבוצת האמנים. דריה סובבה את קן הציור של י' לכיוון הציור של עימאד והציעה ל-י' להתבונן בו בזמן שהוא מצייר. 

 הציור של עימאד

 

י' החל לצייר. הוא עבד באופן עצמאי, והעזרה שקיבל היתה במילה טובה בלבד מהאמנים שעבדו באותה עת בחדר. והנה מה שיצא. אני לא הייתי מעורבת כלל בתהליך, וכשהסתיים החוג של קבוצת תלמים ראיתי התקהלות סביב הציור של י'. ההתרגשות אצלנו הרקיעה שחקים. 

 הציור של י'

 

 

הציור של ת'

אני אוהבת לעבוד עם ילדים כי יש ביצירה שלהם רעננות, אותנטיות, תנופה וחיים. פיקסו כבר אמר על כך הכול, ואלי האמירות שלו מאוד מדברות. תהליך ההתבגרות מוסיף לנו תבונה אבל מתחיל ליצור גדרות בינינו לבין היצירה הטבעית הזאת שבאה לנו בקלות כשהיינו ילדים. הביקורת העצמית גדלה, כל קו על הנייר נוצר במאמץ, ונעשה יותר מסובך להוציא מעצמנו משהו שנרגיש אתו שלמים.

 

במשך שנתיים היתה מגיעה אלינו אחת לשבוע קבוצה של נערות צעירות. הן היו בכיתה ה' כשהתחילו ובסוף כיתה ו' כשנפרדנו מהן. בנות בגיל הזה הן כבר ללא ספק נערות ובוודאי שלא ילדות בגיל התמימות. בתהליך העבודה אתן נגענו בחומרים שונים ובסופו של דבר אפשרנו להן לעבוד על פי הרצונות האישיים. הן בחרו לייצר חפצים אישיים לעצמן ולביתן: לסרוג, לתפור בובה, לשפץ מדף או שידה שתעמוד ליד המיטה וכו'.

 

ת' היתה זריזה והיתה מסיימת במהירות כל דבר שהתחילה. כשסיימה לתפור את בובת הפיל הצעתי לה לעצור לפני שתעבור לפרויקט הבא ולנסות משהו. לא קל לשכנע בנות בגיל הזה להתנסות בכל דבר ואני לגמרי מבינה אותן. למעשה, כל המעצורים שלי עצמי שחוסמים אותי מליצור נובעים כנראה מאותו מקום. אבל ל-ת' יש איזו פתיחות מיוחדת והיא הסכימה לשבת מול הבובה ולצייר אותה. הבובה של ת' היא למעשה כרית מלבנית פשוטה עם אוזניים וגפיים מתנפנפות ללא מילוי. אין לה אפילו חדק, אבל האוזניים הגדולות המתנפנפות משווה לה מראה של פיל. 

 

בובת הפיל שתפרה ת'

 

יש הבדל גדול בין בובה לבין ציור של בובה. הבובה עצמה, ככל שהיא חביבה, היא בובה ולא יותר. ציור של בובה זה משהו שטומן בחובו הרבה משמעויות ומאפשר את נקודת המבט האישית של המתבונן ואת עולמו. לפעמים היא זורקת אותנו אל עולם הילדות או אל זיכרון אישי. המראה השטוח של הבובה בציור של ת', הגמלוניות שבגפיים הפרושות לצדדים, האוזניים הגדולות ופרצוף הסמיילי הפשוט יוצרים אצלי כווץ' בלב, שאפילו קשה לי להסביר אותו. הכפתורים בעיניים וגליל הצמר המונח ליד הבובה נותנים לציור איזה טוויסט של פופ ארט שיש בו משהו משעשע. הניגוד שבין השעשוע הזה לבין הרכות והתום של הבובה הם כנראה שעושים לי את הכווץ' הזה.

 

אולי גם הידיעה שזו ת' שאני מאוד אוהבת היא שעושה לי את זה. הרי הדמות שמאחורי העבודה תמיד עושה לנו משהו ולא יעזור כאן כלום, בוודאי כשמדובר בעשייה של הקרובים לנו ולא ביצירה מוזיאלית התלויה על הקיר הקר של המוזיאון.

 הציור של ת'

 

פתחתי את הפוסט באמירה של פיקסו על יכולותיהם של ילדים, ואני חושבת שהציורים של י' ושל ת' כבר אינם ציורי ילדים במובן הקלאסי שלהם. חסרים בהם האלמנטים שאנו מוצאים בציורים של ילדים קטנים. הקו שלהם עשוי בהרבה התכוונות ומאמץ ויש בהם כבר יכולות בוגרות. ובכל זאת משהו בהם מביע בשפה קצת אחרת. אולי זה המשהו הזה שאותו חיפשו פיקסו וציירים רבים אחרים במאה העשרים.

 

לבנות המקסימות מכיתה ז' שהשתתפו בחוג שלנו לפני שנה - כולכן מקסימות ואהובות. אני יכולה לדבר שעות גם על העבודות שלכן ואולי עוד אעשה את זה בעתיד. זו הזדמנות להגיד שנשמח לביקורים שלכן אצלנו, ואני ומרשה לעצמי לחתום "באהבה" גם בשם פטריסיה.

באהבה לבנות כיתה ז' ולקבוצת תלמים

זיוה ופטריסיה

 

 

ולקוראים שלנו כאן - איפה הדברים שסיפרתי עליהם נוגעים בכם? באיזה אופן אתם מתחברים לעולם הציור? כל התייחסות וסיפור אישי יתקבלו בברכה.

 

  

 

 

 

Share on Facebook
Please reload

הסיפור שלנו

Please reload

מה מעניין אותך?

פטריסיה גדלה בבית גדול עם הרבה חדרים ודברים מעניינים שקרו בהם מאחורי דלתות סגורות. זיוה גדלה בבית קטן שלא היו בו דלתות כלל.

רוצים לקרוא עוד?

הקליקו על התמונה.

November 16, 2018

July 10, 2018

Please reload

פוסטים אחרונים

סדנאות.jpg

© 2023 by Salt & Pepper. Proudly created with Wix.com

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now