זיכרונות לא דיגיטליים

לבד

הכל וירטואלי ודיגיטלי

שולחן יום ההולדת, המתנות,

הנצנצים וסוכריות הגומי

במשחק המחשב הם

וירטואלים

 

ההיפופוטם והזברה

מהטיול לאפריקה

נחים עכשיו

באלבום

הדיגיטלי

 

אני מפצחת פיסטוקים

והלב שלי טס

ביחד עם האיילה

שעוד רגע תיטרף

על ידי האריה

בערוץ של

לונלי

פלנט

 

החיים שלנו כל כך דיגיטליים עד שלפעמים נדמה שהם בכלל וירטואליים. מעט מאוד היום נעשה במגע אישי. הכל כמעט אפשר להשיג דרך המסך.

 

לאחרונה יצאתי למסע מאוד לא וירטואלי שהיה מעין הגשמת חלום. זמן רב התרגשתי לקראתו והשבועיים האחרונים שלפני הטיסה הפכו למסטיק. אז עלה לי רעיון להכין לעצמי יומן שבו אוכל לתעד את המסע. במקום לספור ימים, אני אמלא אותם בעשייה.

 

ניר לבן אחד קצת הוכתם, ולא הכל יצא מושלם. אבל זה יומן שאני יצרתי והוא שלי. כל כך התלהבתי שעשיתי עוד אחד בשביל לתת במתנה לאחותי, שותפתי למסע. בחרדת קודש ארזתי את היומנים במזוודה ונתתי לאחותי את היומן שלה בערב הראשון שלנו בבייג'ין.

 

אני לא בטוחה שהיומן שלה התמלא. למען האמת אחותי היא לא טיפוס של כתיבה ביומן, אבל נהניתי ליצור אותו וכל כך רציתי לפתוח את המסע המשותף שלנו באופן חגיגי. אני מקווה שהוא לא הכביד לה על המזוודה. אולי קצת הבכתי אותה עם היומן הזה שאין לה במה למלא את דפיו.

 

גם אני התקשיתי לכתוב במהלך הטיול. אולי זה ההרגל או היעדרו ואולי העייפות. החדר שלנו בגסטהאוס בבייג'ין, התחנה הראשונה במסע, היה קטן ולא היתה בו פינה עם שולחן, אבל זה בטח תירוץ. אפשר הרי לכתוב גם בישיבה במיטה. כבר התרגלתי כל כך לכתיבה במחשב. נדמה ששכחתי לכתוב בעט. היומן נותר מיותם.

 

 

אחרי שבוע בבייג'ין המשכנו במסע וטסנו לאוסקה שביפן. החוויות מבייג'ין עדיין מילאו אותי והרגשתי מוצפת. הייתי חייבת לעשות להן איזה עיבוד כדי לפנות מקום לחוויות החדשות המצפות לנו ביפן, והשעות שעברו עלינו בטרמינל ובמטוס היו זמן מצוין לזה. במטוס שלפתי את היומן וכתבתי. אחרי שמילאתי כמה דפים הרגשתי שזהו זה. הצבעים והקולות של בייג'ין עדיין אתי, ואפילו עד עכשיו, אבל אני כבר מוכנה בציפייה רבה להרפתקה הבאה.

 

בבית, כשסידרתי את תכולת המזוודה, הרגשתי אבל. במשך חודש המזוודה הזאת היתה כל רכושי. היא ואני היינו בדרכים. ופתאום הרגשתי שיש משהו אגרסיבי בפירוק שלה. בסיטואציה הזאת שמחתי למצוא את היומן שנקבר במשך שלושה שבועות מאחורי רוכסן פנימי ולא הסתכלתי עליו בתקופה הזאת. הדברים שכתבתי על הזמירים בכלובי הציפורים ועל השירותים הציבוריים בחוטונגים של בייג'ין העלו בי חיוך, אבל מה שראיתי היה רצף של טקסט ואחריו הרבה דפים ריקים.

 

 

הוצאתי את כל כרטיסי הכניסה והניירות ששמרתי. קצת גזרתי וקצת סידרתי. הדבקתי תמונות וגם טקסטים בסינית שאני לא מבינה אבל מצאתי בהם הרבה יופי והם הדבר שהכי מזכיר לי את סין. העיסוק המחודש העלה חוויות מצחיקות וזיכרונות נוספים. נחה עלי הרוח וגם ציירתי קצת. כמה זמן לא עשיתי את זה. הציורים לא מדויקים אבל הרגשתי שהם יושבים מצוין בסביבה שיצרתי והתחושה הזאת שאני מסוגלת לשחרר היתה חדשה בשבילי.

 

יצא יומן מאוד אישי, מלא בזיכרונות, בהרהורים ובמחשבות שיכלו להתקיים רק בסיטואציה הזאת, שבה החוויות עדיין טריות. בכוונה לא הדפסתי תמונות מצולמות להוסיף ליומן, כי אני חושבת שככה הוא מעורר יותר את הדמיון. חוץ מזה אני אוהבת את המראה הקולאז'י שלו.

 

ככה זה נראה:

 

 אני חושבת שהשילוב שבין תמונה ומילה הוציא ממני כמה חוויות משעשעות נוספות שנשמטו בסיבוב הראשון של הכתיבה. הנה מה שכתבתי בעקבות ביקור בשוק קטן מזדמן בשעת צהרים מאוחרת ומנומנמת מעט. הרוכלים בשוק סבלו באותה שעה מירידת אדרנלין. ציירתי את מוכר הירקות נרדם על משמרתו, וכתבתי: 

המוכר נרדם על דוכן הירקות

גם הקצב נרדם

למה הם עייפים?

 

 

והנה מה שכתבתי על בוקר הנסיעה אל החומה הגדולה של סין. כדי לעזור לכם בקריאה הקלדתי את הטקסט המקורי מילה במילה. הוספתי הערות להבהרה כדי שגם אתם תבינו למה התכוונתי כשכתבתי את הרצף האסוציאטיבי הזה. הן צבועות באדום.

 

 

שש בבוקר. ריק כבר התעורר. ביי ביי ריק. אנחנו נוסעות היום לחומה הגדולה. יוצאות מהגסטהאוס. תחנת הסאבוויי דונג'ימן. אוטובוס 916 שעוצר באלף תחנות. אנשים עומדים.

הסבר בגוף הסרט: אנחנו יושבות.

איש בתפקיד - עוזר נהג? - צועק מאחור. אנחנו לא מבינות. למה הוא מועסק באוטובוס? מה תפקידו, לצעוק? מדינה קומוניסטית. כולם מקבלים עבודה. אף אחד לא רעב ללחם.

הסבר בגוף הסרט: אף אחד לא רעב לאורז. מי אוכל בסין לחם?

אין שאיפות גדולות אבל יש אוכל. זה מה שחשוב.

הסבר בגוף הסרט: איזה הערה מטומטמת. באסה שאי אפשר למחוק.

נהג מונית שולף אותנו מהאוטובוס. 50 יואן. הנהג נדבק אלינו כמעט עד לחומה. אנחנו בורחות ממנו לשירותים.

הסבר בגוף הסרט: הוא ביקש 60 והסכמנו ל-50. הוא רצה לסגור אתנו גם את הדרך חזרה אבל לא בא לנו להיות מחויבות לו.

בעשר בבוקר, ארבע שעות אחרי שנפרדנו מריק, אנחנו על החומה הגדולה במותיניו.

הסבר בגוף הסרט: ריק הוא בעל הגסטהאוס שהיה לביתנו במשך שבוע בבייג'ין.

 

 

קולה, אפל ג'וס, אוראנז' ג'וס, ביר, קופי אאאנד אייס קרים. קולה, אפל ג'וס... אני מטפסת במדרגות הגבוהות עם קולה, אפל ג'וס... אנד אייס קרים.

הסבר בגוף הסרט: קטעי החומה הנגישים והפופולריים מאוד ממוסחרים, וגם הקטע המאוד מומלץ של מותיניו, שנחשב לדליל באופן יחסי, הוא עמוס וממוסחר למדי. בקטע מסוים מעבר לחומה מישהו פרש שטיח, הציב כמה שרפרפים, מכר משקאות וגלידה והשמיע ברמקול את הטקסט הזה שציטטתי כאן. הטקסט חזר על עצמו בלולאה והפך לזמזום מתמשך. תוספת ה-א' במילה אנד באה להדגיש את האתנחתה של הקול המוקלט במקום הזה. האינטונציה הזאת שחזרה על עצמה בדיוק מוחלט שעשעה אותי.

 

אבל מעבר לשעשוע שבדבר ראוי גם לומר שהחומה מרשימה, הנוף אדיר ויש מקום לכולם. בחומה פגשנו את תיירי כל העולם ושמענו בליל של שפות. יש בזה משהו נחמד. אולי באמת אוסיף גם את ההערה הזאת ליומן? שווה בדיקה.

 

 

גם ביפן לנו בעיקר בגסטהאוסים. החדרים שבהם התארחנו היו קטנטנים. השינה היתה פעמים רבות על פוטון, ולא היה בחדרים האלה מקום נח לשבת ולכתוב. וכך התחלתי לוותר. אמרתי לעצמי שזה זמן לחוות את הדברים ולא לעסוק בתיעוד. היומן נזנח.

 

ובכל זאת שמרתי המון כרטיסים, גלויות, מפות וניירות צבעוניים, שעכשיו מחכים לי שאמשיך את מפעל התיעוד. אני מרגישה שהתברכתי. העיסוק הזה משאיר אותי בתוך החוויה לעוד זמן מה. שלושה שבועות ביפן אינם הולכים ברגל. אני יכולה להמשיך לחיות אותם בעזרת התהליך היצירתי של הגזירה, ההדבקה, הסידור והכתיבה. רק מה? כדאי שאזדרז, עכשיו, כשהחוויות עדיין חיות בי.

 

 

ולסיום הפתעה קטנה:

חשבתם שאשאיר אתכם בלי הסבר על יצירת היומן עצמו? הנה סרט שצילמה וערכה פטריסיה, השותפה שלי.

 

 

 

המלצה חמה

חברתי הבלוגרית מיכל בן ארי מנור ערכה לאחרונה פוסט שבו אירחה שלוש נשות מקצוע שהראו שיטות שונות לעריכת אלבומי תמונות. תוכלו ללמוד מהן כלים מקצועיים ויצירתיים. למתעניינים - כדאי מאוד לראות.

איך לעצב אלבום תמונות, מתוך הבלוג רואה עולם

 

מילים של סוף פוסט

אני לא בטוחה שהיומנים שיצרתי עומדים בסטנדרט של מכירה. אני לא מרגישה את עצמי יוצרת יומנים מדופלמת וזאת לא היתה המטרה. אני אומרת את זה לא בשביל להצטנע אלא כדי להעביר מסר שמה שחשוב זה שיצרתי משהו לעצמי. אפשר ליצור תהליך כזה גם לקראת אירוע חשוב אחר, לא רק טיול. עכשיו, כשאני כותבת, אני חושבת שהתהליך הזה עשוי להועיל אפילו באירועים של משבר בחיים. לא שאני מאחלת את זה למישהו, אבל התהליך הזה של היצירה וההזדמנויות שהוא מייצר הם דברים בעלי ערך רגשי רב מאוד.

 

כתיבה וצילום תמונות - זיוה

צילום וידאו ועריכת הסרט - פטריסיה

 

אנחנו מחכות בהתרגשות לתגובותיכם. הן חשובות לנו מאוד. המון תודה על הקריאה.

 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Please reload

הסיפור שלנו

Please reload

מה מעניין אותך?

פטריסיה גדלה בבית גדול עם הרבה חדרים ודברים מעניינים שקרו בהם מאחורי דלתות סגורות. זיוה גדלה בבית קטן שלא היו בו דלתות כלל.

רוצים לקרוא עוד?

הקליקו על התמונה.

November 16, 2018

July 10, 2018

Please reload

פוסטים אחרונים

סדנאות.jpg

© 2023 by Salt & Pepper. Proudly created with Wix.com

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now